חלון ראשון לאהבה

חלון ראשון לאהבה

הילדים, לאהוב אותם יותר מכל דבר אחר. לחיות איתם. לחוות אותם. לשמור עליהם. להתקדם איתם ולהתרגש כשסופסוף יש להם למי לקרוא אבא ואמא." מדריכה בבית שוסטרמן

 
שאתה נוסע בדרך בית לחם בירושלים, הבית הזה הוא עוד בית שחולפת על פניו פעמים רבות ולא שמת לב לקיומו. רחבת כניסה עם חניה, ומדרגות נאות, מעוגלות, המובילות לדלת נעולה תמיד. כשעוברים את הדלת הזאת נפרדים מן העולם החיצון ונכנסים לאיזור מוגן, למקלט הראשון מן העולם שפגע בילדים שהגיעו לכאן, תחנת עזרה ראשונה לילד הנתון בסכנה ממשית לגופו ולנפשו. ילדה ששהתה בבית שוסטרמן תקופה ארוכה, כתבה על העקירה מהבית והשהייה במרכז החירום של 'בית שוסטרמן'. "התקופה שהוציאו אותי מהבית וגרתי במרכז היתה מאד קשה. אבל מצד שני, מאד מאד הייתי... הרגשתי שמכילים אותי שם. שתומכים בי. שאוהבים אותי. שאני לא לבד. וזה בהחלט, אני יכולה להגיד על שוסטרמן. המדריכות ואם הבית... ולא הייתי אוכלת. והיא היתה מביאה לי כל מה שאני רוצה כדי שאוכל. באמת... אני ממש זוכרת. אמא שלי היתה אומרת שאלוהים לא סוגר דלת עד שהוא פותח שתיים... וכשאני חושבת על המקלט זו היתה ממש השגחה בשבילי...."  מתוך החוברת 'הבית שבמרכז' שהוציא לאור בית שוסטרמן בתחילת שנת 1989 חברו יחד שירות ילד ונוער במשרד העבודה והרווחה, המוסד לביטוח לאומי, הרשויות המקומיות ואנשי ג'וינט ישראל, להגשמת הרעיון של הקמת מרכזי חירום לילדים בסיכון, ולבני משפחותיהם. ברחבי הארץ ישנם עשרה מרכזים כאלה, המופעלים כל אחד כמסגרת אוטונומית של עמותה. 'מרכז שוסטרמן' על שם המשפחה התורמת שרכשה את המקום  נוסד ב 1992- הוא מרכז חירום שאליו עוברים ילדים שהוצאו מבתיהם בצו שופט, אחרי שהוכח כי נשקפת להם סכנה, וברוב המקרים זה קורה אחרי שהם כבר נפגעו, לעתים בצורה קשה ביותר, על ידי המבוגרים האחראים להם. חשיפה לפגיעה בילד גורמת לעתים לתגובות חריפות ולבהלה בקרב האנשים הקרובים למצוקת הילד והמטפלים בו.
 
תגובות לא נכונות לאירועים קשים עלולות לגרום להסלמה, ובמקום להקטין את המשבר רק להחריף אותו. משום כך, הקמת מרכזי החירום, חשובה מאד מבחינה טיפולית כוללת לילדים במצבי סכנה. למרכז החירום יש שני תפקידים: הגנה בשעת משבר, אבחון ובניית תוכנית טיפולית. אומר אופיר מוראד, עובד סוציאלי ופסיכותרפיסט, המנהל את המקום: "במרכז שוסטרמן יש מתח מתמיד שבין היותו בית שבו הילדים חווים חוויות רגשיות עזות, כמו במשפחה, ובין העובדה שזה מרכז שהוא מוסד המטפל בילדים בסיכון. זה מקום שצריך לשמור כל הזמן על האיזון בין העובדה שהוא מוסד זמני, ובין האשליה שהזו מן בשוסטרמן איננו מגבלה ושאכן ניתן לטפל ולתקן כאן הכל. אנחנו רוצים לשמר את המשפחה והבית המקוריים, ובה בשעה אנחנו מקום מגן מול אותו בית. זה המתח היום יומי שלאורו המרכז חי".
 

מקומו הטבעי של הילד הוא עם משפחתו 

 
רק 20% מהילדים העוברים בשוסטרמן, ישבו אחר כך לבית הוריהם, ואף על פי כן המאמץ במקום מכוון לא רק לילדים אלא גם לבני משפחותיהם מתוך תפיסה שצריך לעשות הכל ע"מ לאפשר בסופו של דבר לילד לשוב למשפחתו ורק אם אין אפשרות כזו יש למצוא מסגרות אלטרנטיביות מיטיבות. הקומה הראשונה של הבית הנראה מבחוץ כמו וילה מהתקופה הערבית, על שתי קומותיה המרווחות, מוקדש לחדרי טיפולים ומפגש, בילדים ובבני המשפחה. ההחלטה שלא להתיר את שובו של הילד למשפחתו נבחנת על פי מצב הילד, מצב משפחתו וטיב היחסים ביניהם.
 
משום כך למרבית הילדים המגיעים למקלט, החיים בו הם סוג של היוולדות למצב חדש, לקראת מעבר למשפחה אומנת או פנימייה שיעניקו להם את האהבה שהיתה חסרה להם, וישקמו את האמון בינם ובין העולם. הם ינסו לרפא במעט את תחושת האשם הלא מוצדקת שהילדים נושאים, ולשקם את האמון של הילד בעולם המבוגרים, בממסד, וביכולתם האישית. אֶם-בית בשוסטרמן, שפרשה מתפקידה, תיארה במכתב הפרידה שלה את התהליך: "בין הילדים הראשונים הגיעה ילדה בת 12 עם סיפור חיים עצוב וכואב. כולנו עושים מאמץ להרגיע ולהתקרב אך היא לא מאפשרת, מתפרצת בלי סוף, אין לה אמון בבני אדם. הילדה חזקה, שיער מקורזל, גוף מוצק ושרירי, אלימה, מכאיבה לעצמה, תולשת שערות. אני והמדריכים מנסים להחזיק ולהרגיע. לכולנו יש סימנים כחולים. אנחנו לוקחים אותה למשרד הרווחה כדי להיפגש עם אמא שלה, כשאנחנו מלווים בשוטר ואבטחה. הילדה מקבלת טיפול ובסוף יוצאת לאשפוז בבית החולים 'איתנים'. אני הולכת לבקר אותה בביה"ח וליבי נשבר — נקשרתי אליה, אהבתי אותה כל כך. ראיתי את הילדה שבתוך הגוף הנוקשה, ראיתי את המצוקה של הנפש הפגועה הצורך שמישהו יאהב אותה והיא תסמוך עליו. היא טופלה ואחר כך יצאה לפנימיית 'אהבה'. שם היא גדלה, טופלה, הבריאה, ואחרי שסיימה את הבגרויות, ולפני
הגיוס לצבא, ביקשה לבוא ולסגור מעגל במרכז. היא באה ואמרה - "באתי להגיד לכם שאתם פתחתם לי את החלון הראשון בחיי, כשלא חשבתי שמישהו יכול לאהוב אותי. רציתי להגיד לכם תודה". מתוך החוברת שהוציא בית שוסטרמן.
 
מאז חוקק חוק חסרי הישע וחלה חובת דיווח על גילויי אלימות כלפי ילדים, ישנם ילדים שמוצאים מהבית בזכות ערנות של מבוגרים אחראים כגון, מורים ושכנים. "אם יש מכנה משותף כלשהו לרקע של הילדים", אומר אופיר מורד, "הוא בדרך כלל משבר קשה שעובר על המשפחה, משבר שנובע מהגירה, מפטירה של אחד ההורים, משינוי מקום או משבר כלכלי חריף, מהידרדרות של ההורים לסמים ולשתיה, או מצב נפשי מעורער. ולכל אלה צריכים לשים לב האנשים מסביב, אלה שבזכותם הילדים האלה ניצלים". בבית שוסטרמן גרים בו-זמנית כחמישה עשרח ילדים  במשך השנה עוברים בו כ- 35- ילדים, בדרים מרווחים בקומה השנייה המבודדת והנעולה. בצד חדרי המגורים ישנו חדר סלון גדול ומטבח, וכן חדרי כיתה קטנים שבהם מקובצים הילדים על פי שכבות גיל כדי להשיב אותם בזהירות למשמח עת של לימוד והסתגלות לכיתה. הילדים מטופלים כל הזמן, הם עוברים טיפול נפשי אינטנסיבי, וכל הצוות מעורב בתצפית ובטיפול וכולם משתתפים בישיבות צוות יומיות שבהן דנים במצבו של כל ילד בנפרד. חדרי המגורים פתוחים תמיד, ואנשי הצוות מאומנים כך שלא יהיה מצב שבו הילדים לא נמצאים בקשר עין של אחד המדריכים. "אנחנו עוסקים כאן לא רק בבעיות הנפש אלא גם בבעיות הגוף", אומר אופיר מורד, "ישנם ילדים המגיעים לכאן במצב בריאות כללי רע מאד, בעיות אכילה קשות, בעיות שיניים, הרגלי היגיינה ועוד.
 
יש לנו צוות גדול של מטפלים, מורים, מתנדבים ונערות שירות לאומי, שכולם הוכשרו לעבודה במקום הזה. באופן רחב יותר יש כאן מאמץ גדול של המדינה, של הממסד, שמתחיל כאן, במקלט הראשוני לשקם את הילדים האלה ולהשיבם לחברה ולעצמם כאנשים נורמטיביים שיוכלו להתמודד עם החיים, ומכאן ימשיכו הביתה למשפחות אומנות או לפנימיות. לחלק מהילדים זאת ראשית הדרך מחוץ לבית, וכל הדברים שהם מקבלים בחודשים הראשונים שלהם כאן אצלנו, יישארו איתם להמשך דרכם.
 

עדות מקומית 

מתוך מכתב פרידה של אחת המדריכות: "זיכרון של בוקר. הייתי מוצאת את עצמי מחזיקה את ע', עוטפת אותו בכל הכוח כדי שלא ירביץ, לא יזרוק, לא יפגע ולא ייפגע, ובעצם מרגישה שאני מחזיקה לא רק ידיים ורגליים קטנות, אלא נפש מדהימה של ילד בן שש. נפש מבועתת, שחרדה עד אימה מהתפרקות. שאני מחזיקה בגופי תקווה. תקווה לעתיד, תקווה לשפיות, למציאות, לאהבה ולשייכות". מרכזי החירום הם חלק מתוכנית טיפולית ארוכת טווח בילד ובמשפחתו כפי שפותחו ועוצבו לאורך השנים בשיתוף פעולה בין משרד הרווחה ו'אשלים'. מרכז החירום הוא 'מרכז לעזרה ראשונה' להגנה ולטיפול נפשי ופיזי, אך גם לאבחון ובניית תוכנית הטיפול להמשך הדרך לילד ולבני משפחתו. אחד המדריכים, שעבד ב'בית שוסטרמן' במשך ארבע שנים, תיאר במדויק את התחושה של עזיבת הבית, בשעה שהוא עצמו סיים שם את עבודתו ונאלץ להיפרד: "שוסטרמן איננו בית, הוא מרכז חירום, אין פרידה אחת לאחרת, תחנת מעבר. בעבודה עם הילדים השתדלתי לזכור זאת, את קו התפר העדין בין ההכלה האינסופית, הנדרשת, ובין המציאות של עזיבתם הצפויה. את השקר בפיתוי להאמין יחד איתם שזה להם בית, שהתלאות שהם עברו שלא בצדק בטרם עת הגיעו לקצן. מציאות העזיבה היא חלק מהחיים כאן, ואין ממנה מנוס."