נשים גדולות

נשים גדולות

במרכז למשפחות שלהן ילדים עם צרכים מיוחדים בעכו חברות 200 משפחות שלכל אחת סיפור קורע לב. אומרת מאירה, אמא החברה במרכז: "בלי הסיוע של המרכז היה תוהו ובוהו. העובדים הסוציאליים לא מספיקים לטפל בכולם. עבודת ההתנדבות במרכז שלנו עושה את כל ההבדל"

 
הרכבת יצאה בזמן מהתֹחנה במודיעין, בתחנות בדרך אנשים עלו וירדו, והנסיעה היתה מהירה ופֹשוטה, בשנים האחרונות המֹרחקים התקצרו, הנה נתניה מרחוק, ועתלית, והנה העיר התחתית בחיפה והמפרץ, והנה מפעלי הכימיה הגדולים ותחנת הרכבת, ברוכים הבאים לעכו, תשתה קפה אדוני? בשביל בין השיכונים הישנים של העיר, ההליֹכה מתחנת הרכבת בעכו למרכז הקהילתי 'בית היימן' אורכת כרבע שעה. בקומה השנייה נמצא ה''מרכז למשפחה'. ליד המחשב יושבת דָשָה בוֹדְניקוֹב, אשה עם צרכים מיוחדים שגדלה בעיירה מעלות, וגרה היום בנהריה. לעבודה היא הגיעה כמתנדבת של עמותת "כיוונים" שנוסדה בכדי לקדם צעירים עם צרכים מיוחדים ולעודד את עצמאותם ואת המעורבות שלהם בקהילה. חרף המוגבלות הקשה שלה היא הגיעה לעבודה ראשוֹנה, והידע שלה במחשבים עוזר בכל הצד הארגוני של קבוצת האימהות. בינתיים פתחיה חמזא, העובדת הסוציאלית, מציעה קפה חזק אחרי הנסיעה ברכבת, ורק אז, כשאנחנו עומדים לידה ניתן להבחין שפתחיה עם לקות ראיה )"אני רואה רק כתמים של אור" היא תאמר אחר כך( והיא העובדת הסוציאלית הצמודה למרכז למשפחה. כרטיס הביקור שלה נראה כך: פתחיה חמזא. בת 37 . גדלה בכפר כנא הסמוך לנצרת. גרה בעכו. מכינה ללימודיה הגבוהים עשֹתה בירושלים בתוכנית מיוחדת כהכנה לסטודנטים. עם לקות ראיה. למדה סוציולוגיה וחינוך במכללת הגליל המערבי. עברה הסבה לעבודה סוציאלית במכללה בצפת. את ההכשרה המקצועית עשתה בכפר מג'דל כְּרוּם, בבית החולים בנהריה ובעכו. בגלל המוגבלות שלה היא לא יכולה לנהוג. את הלימודים עשתה ככל תלמידה אחרת.
 

שלושה ילדים ועוד אחד

לפגישה מגיעה מאירה ויסיד. כדי לפגוש אותנו היתה צריכה לבטל שני טיפולים שהיא נותנת לילדים אוטיסטים. היא מחבקת את כולן, ובמהירות מציגה את כרטיס הביקור שלה: "עליתי ארצה מקולומביה. אני גרה בעכו מאז שנות התשעים המוקדמות. כאן נולדו לי כל ילדיי. הגדול היום בן  22 , השני בן עשרים, חייל בשירות סדיר, הבת, השלישית כבר בת  חמש עשרה, והאחרון הוא אליהו-יצחק בן ה 12- הוא אוטיסט. בשנת 2013 נפרדתי מבעלי. למדתי עיסוי הוליסטי ואני עובדת בזה. קבוצת האימהות בעכו זה הדבר הכי חשוב שקרה לי". איסָאף חַתְחוּת מגיעה אחרונה. היא לבושה באופן מסורתי, עם חיג'אב הדוק וג'ילבאב עד לקרסוליים )"כן אני דתייה מאד"( וכשהיא מציֹגה את כרטיס הביקור שלה, והיא מתחילה מיד עם הילדים: "אני אם לחמישה. ארבע בנות ובן. הבת הגדולה, חנין, בת 23 ויש לה פרקינסון ופיגור שכלי. הבת השניה, יסמין, בת 21 , לומדת סיעוד בירושלים. סברין, השלישית, בת 19 והיא לומדת חינוך במכללת הגליל, ואילו אימאן, בת 16 לומדת בכיתה יא'. הקטן ביותר הוא מוחמד והוא בן 14 ולומד בכיתה ט'". "כרטיסי הביקור" הקצרים האלה לא מסגיֹרים ולו במעט את החיים המאתגרים של שלוש הנשים האלה, ואת הכוח העצום שהן שואבות האחת מן השנייה. מספרת מאירה: "אחרי שלושה ילדים נולד אליהו יצחק, ומיד אחרי הלידה מצבו הידרדר במהירות, ולקח הרבה מאד זמן עד שנֹעשה אבחון והתברר שיש לו תסמונת נדירה מאד, שמחייבת אותנו בטיפולים אינטנסיביים כל הזמן. לצערי המשבר הזה, של לידתו של הבן, האיץ את תהליך הגירושים שלי, וכך המשפחה התפרקה ואני נותרתי עם האחריות לכל ארבעת הילדים ובעיקר לאליהו-יצחק, ובגלל שתשומת הלב שלי הלכה רובה לבן הקטן, המשבר עם שלושת הגֹדולים היה קשה. היום הוא מתפקד, לומד בבית ספר של חינוך מיוחד ואפילו עושה ספורט, זה ככה, על קצה המזלג. לספר לך על הקבוצה שלנו כבר עכשיו?"רק רגע. קודם נשמע את סיפורה של איסאף. "קשה לתאר איזה אסון זה היה כשהתברר ארבעה חודשים אחרי הלידה של הבכורה שלנו, שיש לה פרקינסון ופיגור שכלי. בעלי הוא נגר, כאן בעכו, ואנחנו באים מהחברה הערבית, ואצלנו התגובות ללידה של ילדה כזאת היו קשות. ההורים של בעֹלי רצו שהוא יתגרש ממני, ואמא שלי האיצה בי להיכנס להיריון כמה שיותר מהר. למזלי בעלי היה קשוב אלי, אבל התגובה שלי למקרה, וגם אחר כך כשכבר נולדו ילדים בריאים, היתה חזרה בתשוֹ בה. התמיכה בשנים הקשות באה מההורים שלי ואלוהים".
 

ההתנדבות שעושה את ההבדל

המרכז למשפחות שלהן ילדים עם צרכים מיוחדים נפתח בעכו בשנת 2008 , כשותפות של 'אשלים', משרד הרווחה ועיריית עכו. היום נמצאות  במרכז הזה כ- 200- משפחות, כשאת הפעילות מרכזות, לצד מנהלת המרכז, 11 אימהות לילדים עם צרכים מיוחדים, הקובעות את המדיניות, מארגנות את הפגישות, ובתמיכת מערכת הרווחה מגישות עזרה למשפחות שמצטרפות אחרי שהתברר שלמי מילדיהן צרכים מיוחדים. התמיכה היא לא רק נפשית ופיזית, אלא גם בהתמודדות עם כל המערכת הבירוקרטית: אחרי האבחון צריכה להיות הכרה במשפחה במערכת הרווחה, בביטוח הלאומי, לקבל השמה למערכת חינוך מיוחד ומשרד הבריאות מסייע באביזרים. העובדה שהמרכז הזה קיים מסירה מההורים מכשול עצום, שבשנים שלא היה קיים היה עלול לשבור משפחות שללא הכנה מוקדמת נאלצות להתמודד עם גידולו של ילד עם מוגבלות. אומרת מאירה: "בלי הסיוע הזה אנשים היו פשוט בתוהו ובוהו, אנשים לא יודעים איפה לקבל מענה, זה מחליש אותם, והעובדים הסוציאליים פשוט לא מספיקים לטפל בכולם. עבודת ההתנדבות במרכז שלנו עושה את כל ההבדל". כשהשיחה קולחת האימהות שהיו לחברות קרובות מספרות על עצמן ועל החוויות המשותפות. על התגובה של בני המשפחה לכך שלאחד או יותר מהם יש צרכים מיוחדים. על האימהות, שהן הראשונות לקבל את המכה ולהתמודד איתה, ועל האחים לילדים עם צרכים מיוחדים שמקבלים את המכה השנייה, ולא אחת סובלים מחוסר תשומת לב וזקוקים לטיפול מיוחד. הן מספרות גם על הכניסה האיטית של האבות לתמונה, על המצב הכלכלי המידרדר בבית כשיש ילד עם צרכים מיוחדים וההוצאות הגדלות, וגם על תוצאה נוספת של הפעילות המשותפת. אומרת איסאף: "את התמיכה הראשונה קיבלתי מהחברות היהודיות שלי. עצם התמיכה הזאת, הפשוטה, שברה סטיגמות בחברה הערבית. העניין הלאומי מטושטש לגמרי, נעלם, יש רק בני אדם והצרכים שלהם". מאירה: "בפסח האחרון היתה מתוכננת פעילות משותפת, טיול למשפחות, והיתה בעיה שאנחנו לא רצינו לדרוש מהחברות הערביות שלא להביא פיתות. ומה קרה? מסתבר שהן עשו ביניהן קשר בווטסאפ והן התקשרו אלי והודיעו שהן באות לטיול והן מביאות איתן מצות לכולן. זה היה סמל שלכאן דת ופוליטיקה לא נכנסת. כל אחת מאיתנו דתית בדת שלה, גם אני חזרתי בתשובה בגלל המשבר, ומה שהן עשו היה כל כך מרגש". ומוסיפה פתחיה: "בזמן 'צוק איתן' היתה פעילות משותפת — נסיעה למוזיאון הילדים בחולון, היו טילים ואנחנו לא התייחסנו. שני אוטובוסים נסעו, באמצע המלחמה, יהודים וערבים, וכולם היו ביחד". איסאף: "ואולי עוד משהו: כשאמא שלי נפטרה, כל הבנות מהקבוצה באו אלי לכפר, וברמדאן הזיזו את כל הפעילויות לשעות כאלה שיכולנו לחזור הביתה לשבירת הצום. אלה דברים יום יומיים, זאת המציאות הפרטית שלנו בקבוצה, אנשים שחווים את הסבל ומבינים שרק תמיכה הדדית יכולה לעזור. זה הדבר הנפלא במרכז שלנו". לקראת סיומה של השיחה מגיעה מאיה רוזנבליט, המנהלת הישירה של המקום מאז ראשית 2014 . "התפקיד שלי הוא מנהלתי. פתחיה היא העובדת הסוציאלית שעובדת עם האמהות. אני מפתחת את קשרי הקהילה, את הקשר עם בתי הספר לחיזוק המודעות, ואני גאה לספר שהשנה אנחנו עושים בעכו אולימפיאדה של אנשים עם צרכים מיוחדים. ראש העיר נרתם לזה, מגייסים משאבים, יש תמיכה מכולם, ואנחנו בעצם רוכבות על ההצלחה של עצמנו, ואנחנו חלק מהעניין החשוב של עכו והוא קבלת האחר.
 

לא אבודה בחושך

לקראת סוף השיחה איסאף הוציאה מהתיק שלה מחברת עבה, וסיפרה על השירים שהיא כותבת והיא מבקשת לפרסם. החברות בקבוצה מנסות למצוא מישהו שיסייע לה בהדפסה, ולפני שנפרדנו היא ביקשה לקרוא בפנינו שיר אחד, וכך היא קראה כל שורה בנפרד ובמאמץ משותף תירגמנו אותה, עד שסיימה את הקריאה ושקט השתרר בחדר. כעדות לתקווה ולמאבק של המשפחות עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, אנחנו מביאים כאן את שירה של איסאף. כשאני אבודה ולבד בחושך, אני אוספת חוטים של תקווה. את החוטים את טווה מחיוכך, בתי, מהשמחה שמאירה את פניך, מהחיבה והאהבה שלך. בגללך, חנין בתי, אני עומדת בְּצוּרָה, נאבקת בגלים שנשברים עלי, ומושכים אותי למצולות. חנין, את מקור האור והתקווה, את האור המאיר את חיי. וכשאת ישנה בין זרועותיי, אני מרגישה כיצד אני כובשת את העולם.
את מלאכי.