משפחה מלווה

משפחה מלווה

"אנחנו מרואים כשליחות לספר את  הסיפור שלנו עם מנגרש. בעולם שלנו יש עוד ילדים בסיכון גבוה, ילדים שעברו משברים קשים מאד, ואנחנו רואים כזכות לסייע לאדם אחר ולפתוח בפניו את הבית והלב"

 
מנגרש ישבה בפינת האוכל, בבית המרווח שבמזכרת בתיה, שני כבים התמתחו ליד היציאה לחצר, ברקע נשמעה מוזיקה. מנגרש אמרה אתם יכולים לשאול מה שאתם רוצים. צחקנו. לפני הפגישה הזהירו אותנו שהמצב רגיש, אולי יש מתח בין מנגרש ובני הבית, והנה – מנגרש לוחצת את ידנו בביטחון, שלום, שמי מנגרש מקויה, ואני שמחה שבאתם. וכך ישבנו יחד ושתינו תה, בני משפחת צחור נכנסו ויצאו, אלה היו השעות הנעימות של בין הערביים, חזרה מהעבודה, קניות, היערכות לקראת הערב. עד שהתמקמו לצידנו, גם שרית ואהרוני צחור. המשפחה המלווה של מנגרש מקויה. אהרוני צחור הוא רואה חשבון פרטי, ושרית מטפלת בעזרת בעלי חיים )מכאן הכלבים!!( עובודת בבתי ספר, במוסדות, נותנת לילדים שנרתעים מכל מגע, אפשרות של ליטוף, מגע חי, פרידה מהפחד. שניהם ישראלים ותיקים. ובאמצע מנגרש מקויה. אישה צעירה בת 21 שעלתה עם הוריה מאתיופיה. היא הבת השביעית במשפחה של שמונה ילדים, משפחה שהתפרקה זמן לא רב אחרי שעלו ארצה. היא היתה בת שבע כשאימה נפטרה, וככל שהזמן חלף, אביה נעדר מהבית יותר ויותר עקב נסיעות תכופות לבני משפחתו באתיופיה, ואחיה המבוגר, מולה, הוכר כאפוטרופוס של הילדה הקטנה, עד שבהתקרבה לגיל 10 מחליטה משפחת האח בעצת העובדים הסוציאלים להעביר את מנגרש הקטנה, שפירוש שמה בעברית הוא 'סוד', לפנימייה.
 
בכל סוף שבוע מנגרש היתה יוצאת לביתו של אחיה, אך ההסדר הזה נקטע שלוש שנים אחר כך, כשמנגרש היתה בת  13 , משום שמולה, אחיה, החליט לנסוע לעבוד באתיופיה, ומנגרש נותרה בסופי השבוע לבדה בפנימייה. זה השלב שבו העובדים הסוציאליים התערבו והתחילו לחפש לה בית חם מחוץ לפניו מייה, בית חם כמו זה של שרית ואהרוני צחור. מספרת שרית: "במקרה עשיתי עבודה מעשית של טיפול בפנימייה שבה גרה ולמדה מנגרש. מזה זמן אהרוני ואני רצינו להביא לביתנו עוד ילד שזקוק לבית, חשבנו על ילד בגיל של הבן הקטן שלנו, אז בן חמש, אבל אחרי שהכרתי את מנגרש ואת סיפור חייה, חשבתי שראוי שניתן לה את מה שאנחנו יכולים כדי שלא תהיה כל כך בודדה, ללא משפחה ותמיכה. כך קרה שהכנסנו למשפחה נערה בגילה של הבת הבכורה שלנו, זה היה לפני שמונה שנים, ומאז אנחנו יחד. התהליך הבירוקראטי של הפיכתנו ל'משפחה מלווה' זה שמה של התוכנית של 'אשלים', מסגרת שדרכה התקשרנו למנגרש, היה מהיר משום שאחיה היה צריך לנסוע, וכל ענייני החסות והקשר היו צריכים להיפתר אז". בכל הזמן ששרית דיברה, מנגרש ישבה לצידה, מקשיבה לסיפור מהזווית של המשפחה.
 
בישראל יש 180 מרכזי ילדים-הורים המשפיעים על 8,000 ילדים והורים. שיעור הילדים עם בעיות בהתנהגות הלימודית ירד מ 61%- בעת ההפניה, ל 43%- בסיום הטיפול. שיעור הילדים עם התנהגות אנטי חברתית ירד מ 46%- ל 34%-המלווה, ואז אמרה: "זה לא היה תהליך פשוט. אני הייתי באה אליהם הביתה בסופי שבוע ובחגים, ורוב הזמן הייתי בחדר שנתנו לי. הם השתדלו, היו מוכנים לתת לי הכל, זאת אני שבהתחלה לא שיתפה פעולה". למשפחת צחור היתה סבלנות. "כמשפחה מלווה, השגרה שלנו היתה כפי שיש לך ילד בפנימייה או בשירות צבאי", אומר אהרוני צחור, "ביקרנו אותה, בסופי השבוע היינו מביאים אותה הביתה, ונכון שזה לקח זמן. מנגרש היא אישה רגישה ומופנמת, אמיצה וחזקה, ובהתחלה, כלפי חוץ, היא היתה סגורה ועוינת. אנחנו היינו בקשר עם העובדים הסוציאליים שטיפלו בה, והנחנו לקשר להתפתח כפי שהיא רצתה". קשה להעריך מה היתה תרומתה של משפחת צחור לעובדה שמנגרש סיימה את לימודי התיכון בפנימייה, והתגייסה אחר כך לשירות קרבי בצה"ל. עובדים סוציאליים ופסיכולוגים יאמרו לנו שהעובדה שלמנגרש היה עוגן של בית תומך שאליו יכלה לסגת, קשרים שהתפתחו לאיטם עם משפחה שאהבה אותה, היו הדבר הנוסף שעזר למנגרש לחלץ את עצמה ולהפוך לאישה עצמאית וחדורת אמביציה. זה הבסיס של התוכנית  'משפחה מלווה': היא מיועדת לתת מענה לילדים נעדרי עוגן משפחתי, בפנימיות. היא נשענת על התפיסה והידע המחקרי שכל ילד זקוק למשפחה גם אם היא לא משפחתו הטבעית. במשך שנים, הפנימיות היו העוגן היחיד לילדים האלה, אך מחקרים רבים מורים שמסגרות אינן יכולות להעניק לילדים דמות אחת יציבה וקבועה שתעניק לו התקשרות משמעותית.
 
הילדים הללו גדלו ללא מודל מיטיב של בית ומשפחה, והם חסרי כל עוגן לאחר שסיימו את הפנימייה בגיל 18 , בהיותם לבד בעולם. וזה מה שמשפחת צחור היתה למנגרש מקויה. "כשהשתחררתי מהצבא לא ידעתי בדיוק מה לעשות", אומרת מנגרש, "ודבר ראשון אחרי השירות נסעתי לאתיופיה. לא נסעתי כדי לגלות את השורשים שלי כאתיופית, אלא יותר את הדברים המעשיים, איפה היה הבית שלנו, ראיתי את הקרובים שלי, אבל היה ברור לי שאני רוצה לחזור לישראל. מרגע שחזרתי היתה השאלה איפה אגור בינתיים, ואני קיבלתי את ההצעה של שרית ואהרוני לבוא ולגור איתם, כאן בבית, באופן קבוע. זה הבית שלי עכשיו, אלה האנשים שדואגים לי שיאפשרו לי לעשות את השלב הבא: אני רוצה ללכת ללמוד לימודי אופנה, ואני מניחה שכשאתחיל ללמוד אעבור לגור לבד בעיר, אבל הבית הזה יישאר הבית שלי גם אחר כך". "אנחנו רואים כשליחות לספר את הסיפור שלנו עם מנגרש", אומר אהרוני, "בעולם שלנו יש עוד ילדים בסיכון גבוה, בפנימיות או אצל משפחות אומנות, וההתבגרות במסגרות האלה היא לא תמיד חלקה. אלה ילדים שעברו משברים קשים מאד, ואנחנו רואים כזכות שניתנה לנו את האפשרות לסייע לאדם אחר, לפתוח בפניו את הבית ואת הלב, במיוחד כשזאת אישה מקסימה וחכמה כמו מנגרש. אנחנו אף פעם לא התייחסנו לקשר אליה כאילו קיבלנו קישוט, זה לא דבר זמני, מהתחלה ראינו בזה מחויבות ארוכה, שלנו ושל הילדים, ומבחינתנו אפשר להשלים את האימוץ. היום זה בידיה של מנגרש שיודעת שזה הבית שלה. לתמיד".
בימים אלה של אביב  2016 מנגרש עובדת לפרנסתה בעיר רחובות, חוסכת כסף לקראת לימודי האופנה בשנה הבאה, ולקראת צאתה לעצמאות מלאה. שרית ואהרוני צחור ימשיכו ללוות אותה, באשר תלך.