בחזרה לחיים

בחזרה לחיים

ל'בית של סוזן' מגיעים בני נוער שעברו התעללות, הזנחה, נערות ונערים שאף פעם לא קיבלו חיזוק חיובי. זה המקום הראשון בחייהם שבו מישהו היה גאה במה שהם עושים, מקום שמכין אותם לחזרה מחודשת לחיים.

 
ישבנו במרפסת של בית הקפה בכניסה לקניון ברמת גן, במרחק הליכה מהחנות הגדולה למטבחים ששם היא עובדת כמעצבת. היא בת 27 , למדה את המקצוע באוניברסיטה הפתוחה, לאחרונה שכרה דירה משל עצמה, והיא צופה קדימה בשמחה, על החיים בעיר הגדולה, מתי החבר יעבור לגור איתה, מתי יגיע הרגע להקים משפחה משלה וגם להסתכל לאחור על כברת החיים שעברה, על האכזבות והכשלונות, ועל הניצחונות הגדולים שמסמנים אותה. תכירו: מעיין. השם המלא שמור אצלנו. גם התמונה. היא נולדה בשכונת נווה יעקב בירושלים. ממרחק הזמן והסליחה היא מגדירה את משפחתה כ"מדהימה". היא זוכרת שהוריה מעולם לא עבדו,היא לא יודעת איך בדיוק הצליחו לגדל שבע בנות, ואיך היא, מעיין, הצליחה בסופו של דבר לעמוד על רגליה לבדה. הדרך היתה קשה ומכאיבה. "אני אף פעם לא הסתדרתי עם מסגרות, ובנוסף לזה בגיל 12 נפצעתי בתאונת דרכים, ואחרי שהחלמתי, בעצה אחת עם אמא שלי, הסכמנו שאני עוברת לפנימייה בקרית יערים. זה היה הבית החדש שלי. לא רק אני הייתי בפנימייה: כל האחיות שלי עברו דרך פנימייה כזאת או אחרת". ממרחק השנים יש לה רק דברים טובים לומר על הפנימייה, "למרות שעברתי משברים קשים.פיזיים ונפשיים", היא מוסיפה ברמז. "לצבא לא גויסתי, וכך חזרתי הביתה, להורים, אבל לא יכולתי להישאר שם", היא מוסיפה במשפט קטוע, למה לחזור לאותן שנים, הרי היא כבר צלחה אותן, והיא במקום אחר. אחרי ששבה הביתה היא הבינה שללא עזרה מבחוץ היא לא תצליח לשבור את המעגל שבו היא נמצאת, ואנשי הרווחה הפנו אותה ל'בית של סוזן'. זמן קצר אחר כך עברה לגור בהוסטל, והחלה בבנייה מחודשת של חייה.

הגשמת חלום

סוזן קפלנסקי היתה אישיות ידועה בירושלים. היא עסקה בפרויקטים חינוכיים רבים בעיר, והיה לה חלום  – לעזור לשקם דרך אמנות בני נוער במצבי סיכון. סוזן לא הצליחה להגשים את חלומה. בשנת 2002 היא נפטרה ממחלת הסרטן, והותירה אחריה את בעלה אייל וארבעת ילדיהם. עוד בזמן השבעה החליט אייל קפלנסקי להגשים את חלומה של אשתו: הוא חשב כי אם בני הנוער ישולבו בפרויקט של יזמות עסקית, וילמדו להשתלב במסגרת נורמטיבית ובלקיחת אחריות אישית וקבוצתית – הם יצליחו בשלב מאוחר יותר להשתלב בעולם העבודה ובחיים שבחוץ. הוא מימן את הפעילות מחסכונותיו, והצליח לגייס לשותפות את משרד הרווחה ואת עיריית ירושלים ואת חברו הקרוב אביטל גואל. ג'וינט ישראל 'אשלים' התגייסה מן ההתחלה לסייע בפיתוח התפיסה המקצועית ליוזמה שענתה על הצורך הדחוף בבניית מסגרות לבני נוער בסיכון. למפעל הזכוכית שבנה ולמסגרת החינוכית המיוחדת הוא קרא 'הבית של סוזן'. איש לא העלה אז בדעתו שעשר שנים אחר כך, גם אייל ילך לעולמו ממחלת הסרטן. את האחריות להמשך קיומו של המקום לקח אביטל גואל, בן 48 , חוזר בתשובה שגדל בפתח תקווה וחי בירושלים. "הנערות והנערים שנכנסים בשערי המפעל, לבית שלנו", אומר אביטל, "הם כבני חמש עשרה, והם עובדים כאן כשלוש שנים. הם מופנים אלינו דרך שירותי הרווחה, וכולם, בלי יוצא מן הכלל, יעוד בזמן השבעה החליט אייל קפלנסקי להגשים את חלומה של אשתו: הוא חשב כי אם בני הנוער ישולבו בפרויקט של יזמות עסקית, וילמדו להשתלב במסגרת נורמטיבית ובלקיחת אחריות אישית וקבוצתית, הם יצליחו בשלב מאוחר יותר להשתלב בעולם העבודה ובחיים שבחוץ נוער בסיכון. מה זה סיכון? אלה אנשים פגועים, בנפש ובגוף, שיש להם את כל הסיבות הטובות לא להאמין בעצמם ובחברה שסביבם. אלה אנשים ללא הרגלי חיים סדירים, אנשים חסרי ביטחון עצמי, שבמקרים רבים חוויית החיים שלהם היא איומה, הם נדחו על ידי המבוגרים שהיו אחראים להבטיח את עתידם, הם סבלו מהתעללות, לפעמים קשה מאד. אלה אנשים שבחלקם מצאו מפלט בשתיית אלכוהול וצריכת סמים, מה שאנשי המקצוע מכנים 'פרקטיקה של הישרדות' שמשמעותה היתה הידרדרות והתרסקות, ודחייה מלאה מה־ חברה שבה הם חיים. אנחנו מציעים להם ברירה– לא רק להשתפר אלא גם לבנות גשר לחיים של יכולת עבודה, השתכרות, ורבים מהבוגרים פונים למקצועות הקשורים בעבודתם במפעל". "מה זה 'הבית של סוזן בשבילי?" שואלת מעיין ומשיבה: "אני אומר לך את זה הכי בקיצור: זה מקום שמציל חיים. זה בית שנועד לתת ולא לחנך. הם נותנים כל הזמן, בלי חשבון, והכל באהבה. במשך שלוש שנים עשיתי שם חרוזים מזכוכית, והם עזרו לי לגלות את התכונות שהיו בי וזאת האהבה לאומנות. למדתי שם המון, עבדתי, קיבלתי כסף עבור העבודה, לאט לאט התקדמתי." הבית של סוזן הוא דוגמא אחת מיני רבות לאופן העבודה של 'אשלים' עם נוער בסיכון: לאתר את העוצמות שטמונות בבני הנוער, וליצור מרחב שבו העוצמות האלה יוכלו לפרוח. 'אשלים' פיתחה מגוון רחב של תכניות הפועלות בשדה הזה ומשלבות בין המטרות הללו ובין בני נוער הנמצאים על רצף הסיכון – החל מבני נוער שנמצאים עדיין במסגרות החינוך ועד לבני נוער שנשרו מכל מסגרת חינוכית. "רוב הנערות והנערים שמגיעים אלינו כבר עבדו באיזה מקום קודם", אומר אביטל, "אבל הם נשרו. הם לא היו בשלים לעבודה ולהתמודדות. אנחנו בונים להם כאן תוכנית אישית, ועוזרים שיקום הרגלי חיים להם בשתי דרכים: האחת – הענקת הרגלי חיים. מה זה הרגלי חיים? אלה הדברים הכי בסיסיים: לקום בבוקר, להסתדר, לאכול ארוחת בוקר ולהגיע לעבודה או ללימודים בזמן. האנשים שמגיעים אלינו לא זכו בדוגמא מההורים, בשבילם לקום בבוקר זאת משימה קשה, שלא לדבר על התארגנות להגעה למקום מסוים בזמן, מוכנים לעבודה, להשתלבות עם עוד אנשים. כאן הם עולים מדרגה נוספת ולומדים לעבוד בצוות, להאמין ולהסתמך על הזולת, לפתח אמינות ואחריות. הדבר השני שאנחנו עושים הוא לשקם את הביטחון העצמי שלהם. אלה ילדים שבאים מדלות נוראה, רבים מהם עברו חיים מאד קשים, הם עברו התעללות, הזנחה, אלה אנשים שאף פעם לא קיבלו חיזוק חיובי, ויש להם דימוי עצמי מאד נמוך. לפעמים זה המקום הראשון בחייהם שבו מישהו העריך אותם, היה גאה במה שהם עושים, דברים שנראים טבעיים לכאורה, אבל להם להא היה את זה מעולם". 

לקבל פתאום הכרה

מדי יום מוציא 'הבית של סוזן' עשרות מוצרי זכוכית שייצרו הנערות והנערים העובדים במפעל בשתי משמרות בליווי והדרכה של אנשי מקצוע ועובדים סוציאליים. מבחינה עסקית המוצרים שלהם לא יכולים להתחרות ביבוא זול מארצות המזרח, אך המוצר העיקרי של המקום הוא הנוער שמשתקם ועוזב את המקום. תפעול המקום עולה כ 140,000-₪ בחודש, ו 90,000- מהם ממומנים על ידי משרד הרווחה ועיריית ירושלים. השאר מגיעה ממכירות ומתרומות, שמסתכמות ב 340,000- ₪ בשנה. 

"מדי שנה יש לנו כ 2,000- מבקרים. הם באים לקנות, להתרשם מהעשייה, אבל מבחינתי לביקורים האלה יש עוד מימד", מוסיף אביטל, "האנשים שבאים מחמיאים לחבר'ה שלנו. ילד שאף פעם לאאמרו לו שהוא בסדר, ואולי להיפך, מקבל פתאום, בגיל מבוגר יחסית, הכרה בערכו. זה אלמנט חינוכי ממדרגה ראשונה שאני גאה בו. בכל יום התלמידים, וגם אנחנו, מתרגשים לראות שיש ביקוש למוצרים שהם מייצרים, זאת תחושת סיפוק שאין למעלה ממנה, וזה חלק חשוב מאד בחוויה של 'הבית של סוזן'. המודל שלנו כבר מיוצא לאילת שם נמצא הסניף השני שלנו, וכעת יש לנו מגעים עם עוד רשות מקומית. העבודה במקום מסודר, מוגן, עם הדרכה, שבא עם בניית הערך העצמי והחיבוק של הקהילה, מחזיר לחברה אנשים שהיו אבודים. זאת תמצית הסיפור". מעיין, בשיחה שנערכה במקום ובזמן אחר, מסתכלת על 'הבית של סוזן' כבית שהחזיר לה את האמונה בעצמה וחיזק את הכרתה שהיא מסוגלת. "הפידבק והאהבה הם הדבר הגדול שם", היא מוסיפה, אך לפני שהיא נפרדת מאיתנו היא שבה וסיפרה על בית הוריה. "היום אבא ואמא שלי מחייכים. החיים שהם איבדו עליהם שליטה בגיל מאד צעיר, הוחזרו להם. היינו שבע אחיות, כולנו עברנו בפנימיות, ואני ואחת מהאחיות שלי קיבלנו את הכרטיס לחיים ב-'בית של סוזן'".